על מייק טייסון, הישרדות ועקידת אהוד

מאמר ישן שכתבתי בבלוג של התנועה לדמוקרטיה ישירה...

פעם סבתי שניפטרה ואני שמענו פיסת חדשות בקשר לכך שמייק טייסון, אלוף העולם לשעבר באיגרוף, נאשם באונס ובחבלה. סבתי שאלה אותי בהפתעה: “הוא יודע להרביץ?” “בטח סבתא”, עניתי, “ככה מגיעים להיות אלוף העולם באיגרוף: לומדים להרביץ יותר טוב מכולם!” ואז התחלתי לחשוב על העובדה הזו ומה היא אומרת לגבי פוליטיקה.

אבל אני מקדים את הדיון הזה.

השנה יצא לי לראות כמה פרקי הישרדות. תוכנית מאלפת בכל הנוגע לאופי האנושי, החברה האנושית, אסטרטגיות שכליות ורגשיות ועוד, ולדעתי יותר מחכימה מ”לונדון וקירשנבאום” אם יודעים איך לצפות בה. העובדה הברורה שקושרת את הישרדות למייק טייסון היא ששלושת השחקנים שהגיעו לחצי הגמר היו מן המניפולטורים היותר טובים שבחבורה. דן, נעמה ומרינה ידעו איך לשקר, מתי כדאי לומר אמת, עם מי צריך לכרות ברית, איך לנצל אותה עד תום, מתי הזמן הנכון לפרק את הברית, איך לנסות לתרץ את השקרים ולהציג עצמם כתמימים ואיך לבצע מניפולציות רגשיות.

איני מאשים אותם במאום: הרי להגיע לגמר היתה מטרת המישחק ובגמר אין מקום לכולם. מכיון שההגעה לגמר דורשת מיזעור סיכונים במידת האפשר ותמיכה מכמה שיותר מן המתמודדים אזי הטקטיקות שציינתי הן היעילות ביותר. אותה תוכנית היתה גם מקום מעולה ללמוד מדוע בתחרות שכזו אין מקום למוסר.

מושיק, מן המבוגרים והמוצלחים בחבורה, ניסה לבסס “קוד אתי” שעל פיו יש לקדם לשלב הבא את “הראויים” כהגדרתו. ברור שהאסטרטגיה הזו שירתה גם אותו שכן הוא היה בטוח שהוא מן “הראויים” אולם הנסיון שלו הוא המענין בכל הענין. הנסיון היה ליצור מצב שבו אם משתתף א’ מקדם משתתף ב’ בשל ברית למרות ש-ב’ הוכיח את עצמו כלא ראוי (השתמט מעבודה לדוגמא) הרי שהקבוצה תפעל נגד א’. לפי מושיק בחלוף הזמן הבחירה בעולים לשלב הבא לא תהיה בנויה רק על בריתות, פוליטיקה, שקרים ומניפולציות אלא תתבסס, לפחות חלקית, על ערכם של המיתמודדים. הנסיון של מושיק נכשל שכן כל העוסקים בבריתות, ושמטבע הדברים פחדו מכוחו הגובר בחבורה, זממו והצליחו להדיחו במהרה. מענין.

הצלחה בשדה הפוליטי נקראת כבר זמן רב הישרדות וכולנו צופים בפרקי סידרת הריאליטי “מהדורת החדשות המרכזית” עוד מלפני שריאליטי היה טרנד תיקשורתי. גם שם אני רואה את אותם שקרים ומניפוליציות, אותן בריתות, אותן חציות קוים והיתממות ואותם נסיונות עקרים לקבוע כללי מוסר אשר ינפו את “הלא ראויים”. ההבדל הוא שהפוליטיקה דומה הרבה יותר לאליפות העולם באיגרוף ושם צריך לשכור בלשים פרטיים, צריך לשקר, צריך לחצות קוים בניגוד לאידיאולוגיה, צריך לשחד ולהיות מקבל שוחד ועוד. גם אותם איני מאשים במאום: זהו המשחק שאנו כה גאים בו שניקרא “שילטון נציגים” ובצמרת יש מקום למעטים.

בהישרדות הפרס היה מיליון שקל ורכב שטח ואילו בפוליטיקה הפרס הוא שליטה על תקציב המדינה, מה שמעניק לשולט ולסובביו רווחה כלכלית לכל חייהם, וכניסה לדפי ההיסטוריה כחברי ממשלות ישראל. בנוסף, גם הפוליטיקה מעניקה את החשיפה התיקשורתית שבגללה משתתפים בתוכנית ריאליטי ואין לזלזל בטיבעו הביולוגי של האדם ובשאיפתו, במיוחד אצל הזכרים שבינינו, למעמד של ראש שבט שהיום מושג באמצעות הטלויזיה.

מה מלמדת הדחתו של מושיק על אנשים כדוגמת דן מרידור, בני בגין ועוד? ואפילו יותר מענין: מה מלמדת הצלחתם של דן, נעמה ומרינה על שימעון פרס, אהוד אולמרט וביבי נתניהו? מה חבל שאין לנו מצלמת “טסטימוניאל” אשר מצלמת את אהוד אולמרט, בדומה לדן מנו, מסובב את ראשו, מחליק ידו על עניבתו וצוחק למצלמה: “איזה טמבל המופז הזה! ידעתי שהוא יעבור לקדימה מהתחלה. עוד הצלחתי לשכנע אותו שאני עושה לו טובה שאני תוקע אותו בתחבורה. אני לא מאמין איזה דפוקים יש בתוכנית הזאת!”.

ההפתעה בהישרדות היתה עלייתו של נעם, שהיה תקוע רוב המישחק ב”אי המתים”, לגמר. הוא לא השתתף בתככים, לא שיקר כל כך, לא הכתים את עצמו בעיני הצופים ולמרבה הפלא כמעט זכה בגמר למורת רוחם של המישתתפים האחרים אשר הרגישו, ובצדק, כי הוא הגיע לגמר שלא בצדק. מדוע הרגישו שאר המשתתפים כה נעלבים מהופעתו של נעם? הסיבה שנאמרה על ידם במפורש היא כי נעם לא היה צריך לעשות את אותם תיחמונים שעשו האחרים: הוא לא היה צריך לשקר, להעמיד פני חבר של אנשים שאותם לא סבל, הוא לא היה צריך לשחק “ריגשי”, לא היה צריך לתרץ מדוע הוא מדיח או לא מדיח מישהוא בניגוד גמור להבטחותיו ועוד, בעוד שהאחרים נאלצו להתבזות, לעשות את כל אלו ואף יותר.

אני בטוח שהפוליטיקאים מרגישים בדיוק אותן תחושות בנוגע לרמטכ”לים שמוצנחים ישר לשורה הראשונה בסיעתם אך הם לא יספרו על השוחד והעמדם הפנים שהם עוסקים בה שנים כדי לשמר את מעמדם. קשה.

כאן אני מגיע לעיקר הרעיון: אם אכן אנו מכניסים מאות ואלפי פוליטיקאים לזירה הפוליטית כאשר הקריטריון היחיד להצלחה הוא מניפולציות של הציבור ושל שאר המשתתפים בזירה, היכולת לשקר בלי למצמץ, היכולת לכרות בריתות בניגוד לאידיאולוגיה והיכולת לתקוע סכין בגב לחברים, אז מדוע אנחנו מתפלאים, כמו סבתי, שהאלוף החדש, ראש הממשלה, יודע לעשות מניפולציות כמו שמייק טייסון יודע להרביץ?

לי זה נראה מאוד צבוע. אני הייתי נותן את הזכיה בהישרדות לדן מנו: הוא הרי היה אלוף המניפולציה ולא נעם! מדוע אם כן גם אני הרגשתי שצריך לתת את הזכיה לנעם ולא לדן התחמן? משום שאני לא אוהב אנשים תחמנים.

מה המסקנה לגבי פוליטיקה? אנחנו הצבועים. אנחנו יודעים כי הזירה הפוליטית היא מלוכלכת ואנו יודעים שהאלוף (ראש הממשלה) הוא אלוף התחמנים אולם אנו שונאים אותו על כך ועוקדים אותו. אנו מפילים ראשי ממשלה על ימין ועל שמאל ומהימין והשמאל. האם המישחק המכוער הזה שבו אנו מנפים על פי יכולת מניפולציה ובסוף מתרגזים על דן שזוכה ומאשימים את אהוד בשחיתות הוא לא פשוט נסיון שלנו לנקות את מצפונינו, על מנת שלא ניצטרך להתערב במישחק בצורה משמעותית יותר, ולהמשיך להעמיד פנים כאילו המשחק הוא לא באמת מלוכלך?

הגיע הזמן שיהיה בוס למשחק שישנה את כללי המשחק לחלוטין. גם דן וגם אהוד מרגישים נפגעים ובצדק מכך שאנו משיתים עליהם משחק שבו המניפולציה היא העיקר ובסוף שונאים אותם על שעמדו בו בהצלחה. הפוליטיקאים צמאים לבוס אשר יגיד להם מה לעשות, גם ובעיקר כדי שיהיה ברור להם מה לגיטימי ומה לא. המישחק שלתוכו זרקנו את הפוליטיקאים שלנו גם גורם להם עוגמה: אצל חלקם הוא מעקר את המצפון ואצל חלקם הוא גורם למירמור ולבסוף לפרישה ואני לא אתפלא אם יתברר שתוחלת החיים שלהם קצרה יותר כתוצאה מכך. הפוליטיקאים אשר פרשו יהיו התומכים הראשונים ברעיון שהציבור יקח את המושכות ויעשה קצת סדר באורווה והגיע הזמן שגם אנחנו נפסיק לנקות את מצפונינו על ידי עקידה של פוליטיקאי זה או אחר ופשוט נבין שאנחנו צריכים לקחת את הניהול לידיים ולהפסיק את תוכנית הריאליטי הגרועה הזו פעם אחת ולתמיד.