חוץ וביטחון: יותר ביצים משכל?

זהו מאמר ישן שפירסמתי בזמנו באתר אימאגו...

מחלוקת עתיקת יומין בקרב פילוסופים למדעי המדינה נטועה בדילמה: מה חשוב יותר בשליט או שיטת שלטון - האומץ והיכולת לקבל החלטות או השכל להבין לעומקן בעיות קשות ולדעת את ההחלטה שיש לקבל. מכיון שלא ניתן לקבל הכל בחיים הרי שנרצה לקבל תשובה לשאלה זו על מנת שנוכל לבחור את שיטת השלטון העדיפה לנו. במאמר זה אנסה להתמודד עם שאלה זו.

אם יש משהוא שמתחוור לאנושות עם הזמן הוא שהעולם בו אנו חיים מורכב לעין שיעור מההפשטות הבאנאליות של אריסטו או אפלטון. אם יש צורך בדיברגנצים ותורת החבורות על מנת לחשב את מיקומו של קוארק בודד, איזו משמעות יש לדבר על אסטרטגיות למדיניות חוץ ובטחון אשר מערבות מיליוני בני אדם בסיטואציות מורכבות מאוד, כאשר כל אדם הוא מושבת תאים אדירה משתפת פעולה וכל תא הוא אוסף אדיר של קוארקים? לכאורה נדמה כי אין מוצא מן המבוך. המציאות מסובכת מדי ולכן אין שום דבר אינטיליגנטי שאנו מסוגלים לומר עליה - במיוחד ברמות כה גבוהות כמו מדיניות חוץ ובטחון.

ברור לנו כי המציאות מסובכת אולם הבסיס לדיסיפלינות כמו כלכלה, היסטוריה ומדעי המדינה הוא שלמרות המורכבות המדהימה של המציאות ניתן לזהות בה ברמות המאקרוסקופיות של אדם וחברה תבניות סטטיסטיות יציבות, והן המסקנות שאנו מסוגלים להסיק בתחומים מעין אילו. אין אדם בר דעת שיערער על מסקנה זו ולכן לא ארחיב בנושא.

אם אכן אנו מקבלים את המסקנה שניתן לומר דברים אינטיליגנטיים על ישויות גדולות כמו אנשים ומדינות, למרות המורכבות הפנימית הגדולה של ישויות אילו, אזי נשאלת השאלה האם מדיניות חוץ ובטחון חייבת להיות מורכבת? התשובה המפתיעה היא לא. ישנה מדיניות חוץ ובטחון אשר במובנים רבים היא אידיאלית ולמרבה הפלא אף פשוטה ביותר.

כיצד נתור אחר מדיניות פלא זו? הבסיס נמצא בהבנת הקבועים ביחסים בין מדינות. אין ספק כי מדינות מרויחות משיתוף פעולה הדדי ומפסידות מחוסר שיתוף פעולה, חד צדדי או הדדי. יש לשים לב כי הרוחים המוזכרים מתיחסים לאזרחים ולא לשליט זה או אחר. זוהי תכונה של הטבע סביבנו והעובדה שניתן להפיק ממנו יותר בכוחות משותפים. תכונה זו אינה ארעית ועדויות לה קיימות לאורך ההיסטוריה עקובת הדם של המין האנושי. עוד תכונה מעניינת המתארת יחסים אלו בין מדינות, היא שאם אף אחת מן המדינות לא תעלם, הרי שהמדינות נידונות להחליט החלטות אלו על שיתוף פעולה מול עוינות שוב ושוב ללא קץ.

האם יש בנמצא מודל מתימטי המתאר במדויק תכונות אילו ביחסים בין מדינות? אכן יש! זוהי דילמת האסיר (Prisoner's Dilemma) המפורסמת אשר נחקרה רבות בתורת המשחקים המתימטית לצרכים כלכליים, פוליטיים, ביולוגיים ואחרים.

בדילמת האסיר תופסת המשטרה שני עברינים. אם שניהם ילשינו זה על זה, שניהם יפלילו האחד את השני וילכו לכלא לתקופות ארוכות (שניהם יפסידו). אם אחד ילשין והשני ישתוק, אזי המלשין יקבל עונש קל בלבד וחברו ילך לכלא (אחד מרוויח והשני מפסיד), אם שניהם ישתקו אזי שניהם ילכו לכלא לתקופות קצרות (שניהם ירוויחו).

נשאלת השאלה מהי האסטרטגיה העדיפה כאשר אנו משחקים את דילמת האסיר. התשובה החד משמעית היא להלשין. הסיבה היא שאסטרטגיה של שתיקה היא אסטרטגיה נשלטת על ידי הצד השני. כלומר, אם אנו שותקים אזי אנו משאירים את גורלינו לקביעה על ידי הצד השני אשר מנסה למקסם את הרווח שלו ולכן יבחר להלשין. מכיון שהשיקול הזה ברור לשני הצדדים, אזי שניהם ילשינו.

משחק שונה הוא דילמת האסיר החוזרת. במשחק זה אותם שני שחקנים ישחקו את דילמת האסיר זה מול זה פעמים רבות מאוד. אם אותם שני עברינים יקלעו לאותה סיטואציה שוב ושוב, נשאלת השאלה, מהי האסטרטגית ארוכת הטווח אותה עליהם לאמץ?

בספרו המרתק The Evolution of Cooperation מתאר מדען המדינה רוברט אקסלרוד (Robert Axelrod) ניסוי בעריכת טורניר בין אסטרטגיות שונות למשחק בדילמת האסיר החוזרת, אשר הוגשו על ידי מיטב המוחות כתוכניות מחשב. האסטרטגיות שוחקו, בכל הזוגות האפשריים זו מול זו. המנצחת בהפרש ניכר בסיבוב הראשון היתה האסטרטגיה "מידה כנגד מידה" (Tit For Tat) אסטרטגיה זו טוענת כי יש לעשות ליריב שלך את שעשה לך בסיבוב הקודם. אם בסיבוב הקודם שיתפו אתך פעולה אזי שתף פעולה ואילו הלשנה תתוגמל בהלשנה. לאחר שיידע אקסלרוד את משתתפי הטורניר בתוצאות הסיבוב הראשון, ביקש מהם מקצה שיפורים ולמרבה הפלא, אף שכל הפרופסורים ידעו שמידה כנגד מידה זכתה בסיבוב הראשון, התוצאה היתה זהה.

הסיבות העיקריות לכך שמידה כנגד מידה זכתה בטורניר הן: פשטותה ולכן בהירותה לצד השני, הענשתה באופן עקבי חוסר שיתוף פעולה, תגמול באופן עקבי שיתוף פעולה והמסקנה הברורה שהסיקו כל המשחקים מולה שהדרך היחידה להרוויח במשחק נגדה היא על ידי שיתוף פעולה איתה.

למעשה קיימת התאמה מופלאה בין דילמת האסיר החוזרת לבין היחסים שתוארו בין מדינות ולכן התוצאה מדהימה: ישנה אסטרטגיית חוץ וביטחון פשוטה, ברורה ואידיאלית. מכאן המסקנה טריויאלית: לא צריכים להיות אסטרטגים גדולים על מנת לנהל מדיניות חוץ וביטחון! הדבר היחיד שצריך הוא אומץ ויכולת שלטונית לקבלת החלטות קשות על מנת לישם את אסטרטגיית מידה כנגד מידה, גם בקונפליקט וגם בשלום.

מסקנה זו תומכת בעמדה שהדבר החשוב בשלטון הוא השילוב בין קבלת ההחלטות הנכונות אך הפשוטות, כמו מידה כנגד מידה, לבין היכולת השלטונית לבצען. נראה כי מה שאנו צריכים הוא דיקטטור לא חכם במיוחד אך בעל יכולת קבלת החלטות קשות כמו יציאה למלחמה או עשיית שלום.

מצד שני שינוי שיטת השלטון מדיקטטורה למשטר נציגים (או כפי שהוא קרוי כיום בטעות או במזיד - דמוקרטיה), הביא להפחתת כוחו של השלטון המרכזי. קשה לערער על הקביעה כי שינוי משטר זה היה שינוי לטובה, לפחות לרוב האוכלוסיה. מכאן נדמה כי הפחתת כוחו של השלטון המרכזי היא יתרון. באשר לדילמה שהצגנו נראה כי עמדה זו תומכת בכך שהאומץ והיכולת לקבל החלטות חותכות אינו מרכיב קריטי בשיטת שלטון מוצלחת וכניראה ששכל מהווה מרכיב חשוב יותר.

כיצד ניישב את הסתירה בין המסקנה המפתיעה של אקסלרוד לבין העובדה הברורה ששלטון הנציגים נראה כהצלחה? הפתרון פשוט. השלטון הרודני כה גרוע עד כי הוא חסר את דרישתנו הראשונה: "קבלת ההחלטה הנכונה", למרות שהוא חזק ביכולת ההחלטה והביצוע. השלטון הרודני בעייתי במידה כזו שההפסד בהקטנת יכולת ההכרעה שלו במעבר לשלטון נציגים קטן בהשוואה להקטנת הכוח לקבלת החלטות גרועות מאוד. זוהי הסיבה העיקרית להצלחותיו היחסיות של שלטון הנציגים. המסקנה היא, אם כן, שאקסלרוד צדק אולם אנו עדיין רחוקים מאסטרטגית החוץ והביטחון הנובעת ממסקנותיו ונאלצנו לטפל קודם כל בצורת קבלת ההחלטות הקאטאסטרופאלית של הדיקטטורים. אין צורך בשליט בעל אסטרטגיות מתוחכמות שכן האסטרטגיה הנדרשת היא פשוטה. אך קודם יש לודא שהחלטותיו של השלטון המרכזי הן שפויות.

האם כדאי ללכת רחוק עוד יותר ולהקטין עוד את יכולת ההכרעה של שלטון הנציגים? נראה שהתשובה המתבררת בשנים האחרונות היא "לא". שלטון הנציגים נראה כמתאים יחסית להחלטות בקנה מידה קטן ובינוני אך אימפוטנטי בהכרעות הרות גורל. מספיק אם נזכיר את חוסר יכולתו של השלטון הישראלי להכריע במלחמת לבנון הראשונה על ידי החלטה עקרונית לחסל את יאסר עראפת ולאחר מכן את חוסר יכולתו להוציא את הכוחות במשך 18 שנה. האם השלטון כאן הראה שהוא שולט במציאות או שהמציאות שולטת בו? נראה ששלטון הנציגים חלש במידה מסוכנת ולכן דיבורים על הקטנת כוחו מיותרים. למעשה כאשר אנו מרגישים כי העם רוצה מנהיג חזק, נמצא כי הסיבה תהיה היכולת של מנהיג חזק לקבל החלטות ששלטון הנציגים אינו יכול לקבלן. לצערנו הגדלת כוחו של השלטון גם היא בעייתית. כמות האנשים האוחזים בשלטון קטנה ואנו עלולים להחליק במדרון החלקלק המוביל אותנו חזרה לחיבוק הדוב של הדיקטטור.

האם אין מוצא מהמבוך? האם אין שיטת שלטון בעלת כוח של דיקטטור לישם אסטרטגיות כמו מידה כנגד מידה, שאין לה את הנטיה של דיקטטורים לקבל החלטות הרות אסון לאוכלוסיה? שלטון הנציגים אימפוטנטי מדי מכדי לענות על דרישות אלו ודיקטטורים שנראים בתחילה חייכנים מתגלים כחובבי אורניום מועשר.

אל דאגה, הפתרון כבר כאן!